מאת: דנה זוהר
אבא שלי הוא אולד סקול, הוא אוהב מסורת ודברים ישנים והוא גם איש של חלומות. ובחלום שלו לגבי היקב היו לו שני סוגי יין, אדום ולבן. רוזה מבחינתו, לא היה בתכנית בכלל, לא השתלב בחזון ולא היה חלק מהרפרטואר.
מבחינתי, רוזה הוא משהו קליל, רענן, עכשווי וצעיר, הכי רחוק ממסורת ולמרות זאת, האמנתי שהוא דווקא כן יכול להשתלב ביקב שלנו ולהיות חלק מהרפרטואר שלו.
אבל איך משכנעים מישהו עם תכנית סדורה וכיוון ברור? איך משכנעים איש של מסורת להיות קצת עכשווי?
משתמשים בשיטות שלו.
כשאבא שלי רוצה משהו, הוא יהפוך את העולם וישיג את זה ואני תלמידה טובה, יצאתי למשימה ״להפוך את העולם״ לקחתי קונגו וירטואלי והתחלתי לקדוח.
זה לקח קצת זמן, עד שלבסוף הוא לא עמד בלחצים שלי יותר, השתכנע והסכים.
אחר כך הוא קיטר שהוא צריך להזמין מיכל, ולפנות לו מקום ביקב ולפתוח קיר ולהזמין חשמלאי (אבל זה כבר לפוסט אחר) ועכשיו הכל מוכן ומזומן וכל ההכנות כבר נעשו.
אז למה היה לי כל כך חשוב שנעשה רוזה השנה?
כשאני מדמיינת את היקב שלנו אני מדמיינת יינות איכותיים. יין שמספיקה טעימה אחת ממנו ומתחשק להמשיך לשתות ולשתות. כזה שכשיושבים במסעדה טובה, שותים רק אותו כי הוא נעים וזורם עם האוכל ולא רוצים להחליף אותו באחר. כזה שכשמחפשים יין טוב חוזרים אליו כל פעם מחדש. שלומדים ממנו בכל לגימה אבל גם נהנים לשתות אותו סתם כך בלי לחשוב עליו יותר מדי.
אם תשאלו אותי (ואני לא משוחדת בכלל) אלה הם בדיוק היינות שלנו. ולתפיסתי, חשוב לחדש ולרענן ולהביא לעולם יין חדש מדי פעם.
ובנוסף, אסור לשכוח שמדינת ישראל היא מדינה חמה מאוד, מדינה שבה כמעט רוב השנה האקלים גורם לנו לשתות משקאות קרים ויין קר. ובתכלס אין יותר כיף מלשבת ולשתות יין לבן או רוזה, המזיעים טיפות קור כשהם משכשכים בשמפניירה, אולי אפילו לצפות באיזו שקיעה יפה תוך כדי.
יין חדש, אתגרים חדשים
אבל יין חדש מביא איתו אתגרים חדשים וצורך בהרבה למידה מקדימה ומחשבה, על אחת כמה וכמה רוזה ששיטת הייצור שלו שונה משיטת הייצור של יין לבן או אדום. שיטת ההכנה שלו מצריכה מאיתנו ללמוד את התהליכים ולהיות עם יד על הדופק לכל אורך זמן הייצור שלו ולתת לו אקסטרא תשומת לב וטיפול אוהב וסבלני. אבל אם התוצאה היא טובה ויוצא רוזה טוב, הסיפוק הוא אדיר! (ועכשיו חובת הוכחה היא עלינו)
אז אחרי שעשינו את כל ההכנות לקראתו, הגיע זמן הבציר.
זה זמן כזה בשנה שבו יש עננה של חוסר וודאות, כי אין יום מסוים שאנחנו יודעים שאפשר לבצור בו, אנחנו נתונים לחסדי הגפן ומזג האוויר ומחכים לרמת הסוכר הנכונה כדי לבצור. זה יכול להיות מחר או בעוד כמה ימים או בעוד שבוע וזה שם אותנו בהולד ומביא איתו הרבה לחץ. אבל גם תחושת התרגשות, שמחה וציפייה לקראת היין החדש שעתיד לבוא. ולחץ כבר אמרתי??
אז בימים אלה ממש אנחנו נוסעים אל הכרמים, טועמים את הפרי ודוגמים מממנו ומנסים לדמיין בטעמי כל ענב את היין שאנחנו רוצים לשתות. וזו הנקודה שבה מתחיל תהליך הייצור של היין – עוד הרבה לפני שהענבים מגיעים אל היקב.
והיקב? כמרקחה.
מנקים, מזיזים, מזמינים, ממקמים מחדש ומכינים את היקב למסדר המפקד לקראת יום הבציר שבו יגיעו אלינו הענבים ונוכל להתחיל לחולל עליהם את קסמי הייננות.
השנה הבציר יהיה מרגש במיוחד עם שלושה זנים מעניינים!
פטי ורדו שהיה הענב הראשון שאיתו עשינו את היין הראשון, הסוביניון בלאן- הלבן – שנוסף למשפחה בשנת 2020 וכבר הספיק להתחסל.
ולקראת הבציר הרביעי (גם אנחנו לא מאמינים שאנחנו אומרים את זה!) עומד להצטרף אלינו למשפחה בפעם הראשונה יין ורוד במיוחד- רוזה.
אז שיהיה לחיים.
