מאת: דנה זוהר
מעשה באדם שהלך לתערוכת סומלייה. הלך הלוך חזור, הלוך חזור ליד הדוכן שלנו – אבל לא ניגש. לא נפגענו.
בכל זאת תערוכה גדולה ויש הרבה להספיק ואנחנו יקב קטן אחד מני רבים. לגיטימי!
אותו אדם חזר הביתה שלח לנו הודעה בפייסבוק ובה ביקש שלטובת כתבה שהוא עושה לאתר שלו לקראת החג נשלח אליו יינות לטעימה. אנחנו סירבנו בנימוס מתוך אג׳נדה ברורה שאנחנו לא שולחים יין לטעימות, אבל מי שמעוניין, מוזמן להגיע ולהתארח אצלנו בשמחה וניתן לו לטעום מהפורטפוליו שלנו. ציינו לפניו שבמידה וירצה הוא יוכל להגיע אלינו ליקב, לעשות טעימות ביחד, לשבת, לדבר, להכיר ולחוות את החוויה – כמו כל אדם שמגיע וטועם אצלנו – בין אם הוא לקוח שלנו ובין אם במסגרת שיתוף פעולה עסקי.
עד כה נשמע כמו שיח תקין סביר ומכבד נכון?
אלא שכאן העלילה מסתבכת.
אני לא רוצה להיות דרמטית, אבל התגובה הבאה השאירה אותנו מצד אחד בהלם ומצד שני עם רגשות לא נעימים כלפי הסיטואציה כי בכל זאת, לא תכננו לדבר כזה כשקמנו הבוקר.
אותו אדם לא קיבל את התשובה שלנו, הוא התעקש שניכנס ונסתכל על האתר שלו (לגיטימי) ושנראה את מידת ההשקעה שלו בדברים (לגיטימי) ואז הוסיף:
״אף אחד, אבל אף אחד לא יכול להשוות אותי לכל הפרגיות הבלונדיניות ולכל הכלומניקיות שלא מבינות דבר וחצי דבר ביין ופונות אליכם ומבקשות יין. ההבדל ביני לבינן הוא רחוק וגדול משמיים וארץ״.
מה?
זו המחשבה הראשונה הראשונה שעלתה לי לראש כשקראתי את המשפט הזה.
למה?
זו השאלה השנייה שעלתה לי.
למה אדם צריך להתבטא בצורה כזו? למה לא לקבל לא (נחמד ומנומס לדעתנו) כתשובה ולהשאיר את הלכלוכים (אם הם כל כך דחופים לך) לעצמך או למעגל הסובבים לך.
המשפט הזה לא לגיטימי בכל כך הרבה רבדים ואנחנו בהלם שבשנת 2022 אנשים לא מתביישים עדיין לבטא דעות מהסוג הזה שגובלות בשוביניזם מהסוג הישן והמכוער ביותר.
אחרי שהתעצבנו, כעסנו, רתחנו ונפגענו, בעיקר בשביל נשים אהובות ומכובדות שאנחנו בקשרים עסקיים איתן, נשמנו עמוק, ספרנו עד 10 וחשבנו לעצמנו, מה עושים מכאן?
לעבור בשתיקה? לא יקרה! יש כאן מסר שהוא חשוב וחזק מדי בשביל שנשאיר את זה בגדר ״בסך הכל הודעה בפייסבוק״ לעצמנו.
אז החלטתי לעשות את מה ״שהפרגיות הבלונדיניות״ יודעות לעשות הכי טוב, להעלות את זה למדיה החברתית.
יש איזה שיח ששמענו עליו כשהחלטנו לפתוח את היקב לאירוח, על כל מני בלוגריות שרוצות לבוא ולשתות בחינם. זה שיח שקיים בתעשייה וכיקב החלטנו להתעלם ממנו, לבחון את הדברים ולשפוט בעצמנו. גילינו שיש בלוגריות ומשפיעניות רשת שעושות עבודה נפלאה. הן מבינות במה שהן עושות, עושות את זה ברצינות ובמקצועיות ובכל תשומת הלב שלא מביישת אף בעל/ת מקצוע מהשורה הראשונה בכל תחום שהוא. (אתן יודעות מי אתן, נכון?)
הן נוסעות בכל רחבי הארץ, מפנות זמן על מנת להיות הכי קשובות והכי 100% בתוך השיחה עם בעלי ובעלות יקבים, מעלות תמונות ופוסטים באיכות גבוהה, וממשיכות להתעניין גם הרבה אחרי הביקור.
אבל הכי חשוב, זה מביא תוצאות!
ההמלצות שלהן נופלות על אזניים קשובות ויש להן קהל שמאמין לכל מילה שהן כותבות וזה לא בגלל שהן ״פרגיות בלונדיניות״ אלא כי הן פורעות שוב ושוב את השטר ואת האמון שנותנים בהן והן מבינות היטב מה הן עושות.
אני לא יכולה לספור את הפעמים שאנשים מגיעים אלינו ומספרים שהגיעו בעקבות המלצה שלהן. ויש עוד פן בחשיבות שלהן – הן מבינות את השטח ובעיקר את הקהל הצעיר שבשנתיים האחרונות – בזכותן ובגללן – התחיל לפקוד יקבים. ולכן, ההערות שהן נותנות וההמלצות שלהן משמעותיות וחשובות.
ועכשיו כמה מילים על קהילת השזרה שמי שלא מכיר, זוהי קהילת נשית שפועלת למעלה משנה, מדברת על יין, עושה יין, עוסקת ביין ושותה יין.
מי שנמצאת בקהילה מבינה היטב את החשיבות שלה, אבל יש במקביל כל מני רחשים מסביב ששואלים למה צריך קהילה כזו של נשים. המשפט האיום של האדון הלא כל כך נכבד מזכיר את העולם הישן בו ״נשים לא הבינו כלום בשום דבר״ ומסביר באופן מוחלט למה אנחנו צריכות לבסס את המעמד והכוח שלנו כנשים בתעשייה שנשלטה עד היום על ידי גברים ולא לחכות שמישהו יואיל בטובו לתת לנו משהו.
פייר? אני כותבת את הפוסט הזה ורועדת מעצבים כי אני רק בתחילת דרכי בעולם הזה וגם כי לשון הרע זה לא הסגנון שגדלתי עליו. אבל מצד שני סיטואציה כזו מעודדת אותי להיות חזקה יותר, לעמוד על שלי, ולקוות שבקרוב כבר לא נראה התבטאויות מהסוג הזה יותר. ואם אתן או אתם נתקלים ונתקלות בזה, אל תהססו להעמיד את האדם הזה במקומו, כמו שאבא שלי עשה.
הוא פשוט כתב לו בסוף שהוא לא מוזמן אלינו ושיתבייש.
