מאת: דנה זוהר
בשנה שעברה החלטתי שאני רוצה ללכת ללמוד את מקצועות היין והכרם, את ההחלטה קיבלתי מתוך סקרנות ורצון ללמוד מקצוע שיש בו הרבה נושאים ותחומים, חלקם דומים וחלקם שונים אחד מהשני.
הסתבר שההחלטה שעשיתי היתה טובה והלימודים התגלו כמאוד מעניינים, אבל אם יש משהו שסיקרן אותי יותר מהכל ועדיין מסקרן אותי (שנה וחצי אחרי שהתחלתי ללמוד), זו העבודה הייננית שהיא כל כך שונה בין יינן ליינן, אבל יש בה גם קווים מחברים אחד לשני.
יש משהו אחד שאבא שלי ואני מאד מאד דומים בו, אנחנו אוהבים לאכול את הראש. ועכשיו, כשאני לומדת את מה שהוא עושה ביום יום שלו, אתם כבר יכולים לנחש מה קורה אצלנו בסלון…
אז באביב הקודם כשהתחלנו להתכונן ביקב לבציר 2021 ולתכנן את היינות של השנה, ידעתי שאני רוצה להכניס רוזה לפורטפוליו של היקב, אפילו כתבתי על החפירות שנדרשו על מנת לשכנע את אבא שלי כדי לגרום לזה לקרות.
החפירות השתלמו, אבא שלי השתכנע והעבודה האמיתית התחילה והיא היתה בראש ובראשונה לחלום את הרוזה שלנו, לתכנן את הדרך אליו ולהבין איך הוא יהיה!
הפעם הראשונה ואיזה תהליך
זו הייתה הפעם הראשונה שלקחתי חלק אקטיבי בתהליך המחשבתי של יצירת יין ותאמינו לי זה חתיכת תהליך! תהליך שבו חושבים, מתאמצים, מדמיינים, חולמים, טועמים ומסיקים מסקנות.
שאלנו את עצמנו מי אנחנו רוצים שהוא יהיה? לאיזה מצבים הוא יתאים בחיי היום יום שלנו? מתי נשתה אותו ועם מי? מה אנחנו רוצים שהוא יספר למי ששותה אותו? ועוד ועוד שאלות ומחשבות, טוב נו גם קצת (הרבה) חפירות, כי השילוב ביני לבין אבא שלי יכול להיות מסוכן לפעמים במובן של אכילת ראשים.
אחרי כל זה ירדנו לפרקטיקה – טעמנו סגנונות שונים של רוזה, הבנו למה אנחנו מתחברים ולמה פחות, פתחנו ערכת ריחות והרחנו (כן אנחנו משקיענים מה נעשה) ולבסוף, התגבש לנו האופי של הרוזה שאנחנו מייחלים שייצא לנו.
ועכשיו מה עושים? מבצעים!
כמובן שעל משימת הביצוע היה אחראי אבא שלי ולראשונה הבנתי את המהות של להיות יינן או ייננית ואיך זה מרגיש. היום המדויק שבו הבנתי את זה, היה היום שבו הגיעו הבקבוקים ליקב והתמלאו ברוזה בצבע משכר ובטעם אפילו עוד יותר. בדיוק ברגע הזה, אחרי שטעמתי אותו בפעם המי יודע כמה ואחרי שראיתי אותו בפעם הראשונה כמוצר שלם ומוגמר בתוך הבקבוק, הבנתי – הוא כל מה שחלמתי, דמיינתי ופינטזתי, בדיוק לפני כמה חודשים באותן טעימות שדיברתי עליהן.
ביום הזה הבנתי לחלוטין – אחרי 4 שנים של עשייה – כמה אבא שלי אוהב את מה שהוא עושה. כמה הוא מאמין בעשייה שלו וכמה הוא בטוח בדרך שלו. כי לייצר יין זה דבר מדהים, אבל באותה מידה יכול להיות גם מלחיץ, מורט עצבים, מתסכל ומפחיד.
עוד למדתי שלאורך כל הדרך הזו חשוב לזכור את המטרה הסופית וביין הזה חוויתי את זה ביחד איתו וזכיתי לעזור לו לחולל את קסמי הייננות שלו ולהגשים את מה שדמיינתי ויותר מכך.
אז אבא, י׳גאון! אני גאה בך ובדרך שלך, ולעצמי אני מאחלת שלאורך הדרך שלי שבה אני הולכת, ותהיה ארוכה ככל שתהיה, נהיה שם ביחד לטעום, לחוות, ללמוד, להקשיב וליצור ביחד (וגם לאכול תרא׳ס כי אי אפשר בלי, מה נעשה.)
